יום ב'


09 בדצמבר
  • צפו: עופר לוי בשיחה אישית עם חגי אוזן
    עופר לוי בראיון נרחב ומרתק מדבר על הכול, התקופה החדשה ("ניסו ללמד אותי לשקר"), הזמרים ("לא יכול לשמוע זמרים תימנים"), החברות עם זוהר ארגוב ("היה מקשיב לי בנעימים"), על המו"מ…
  • עופר לוי מחזק את אייל גולן: "חזק ואמץ"
    עופר לוי בריאיון ל-בטריבונה מדבר על פרשת הזמרים המפורסמים והקטינות בה נחשד אייל גולן: "הוא חף מפשע ולא אנס, הן פיתו אותו. שרואים אדם מצליח רוצים להפיל אותו. שמלבינים פני…
  • בונדק: החרם על עופר לוי הוא פשע תרבותי
    ישראל בונדק בטור אישי ל-בטריבונה על דבר החרם שפרסמנו לראשונה: צריך להעמיד את רדיו דרום 101.5 לדין ולשלול את רישיונם על החרם נגד עופר לוי. אין שום סיבה בעולם להחרים…

חדש במדור זה

האזינו למשהו: מוזיקה בלי הפסקה

לוח אירועים

שלומי שבת נוגע בלב, ולא במזרחית - ביקורת אלבום

שלומי שבת משחרר אלבום שמרני מאוד, אך מעולה. בלי חפלה, מרובה בשירי נשמה ואסים בטוחים, הוא יוצר תמהיל סוחף עם נגיעות ספרדיות, ארמניות ויווניות. אבל ששבת מנסה בכל זאת להתקרב למזרחית, זה נשמע כמו ניסיון לחקות את אייל גולן ודודו אהרון 

נוגע בלב, ולא במזרחית. שלומי שבת נוגע בלב, ולא במזרחית. שלומי שבת צילום: דורון עדות
עומרי נהרי שישי, 13 פברואר 2015 10:32

צריך זמר עם רקע מאוד משמעותי כדי שהאלבום שלך ייקרא, "הלב". שלומי שבת הוא כזה. שבת הוציא אתמול את אלבומו החדש, ומסתבר שהוא באמת הצליח להיכנס לעומקים פנימיים בנבכי הנשמה ולהעביר דרכו את אותה ההרגשה. לשבת הוותיק יש סגנון משלו, נשמה עמוקה שמתפרצת לכל מיני מקומות, ולאו דווקא לסגנון מזרחי מובהק. רחוק מזה. המאזין מקבל אסופה מעניינת של נגיעות ספרדיות, ארמניות, יווניות (זה היה יהודה פוליקר שקפץ עם שבת לרפסודה?) שירה עם נגיעות במקאמים בסיסיים (חיג'אז, כורד, נהוונד) ממש כמו פעם, שלומי שבת שומר גם בחדש על רף גבוה והולך על בטוח, כלומר על היכולות המבטיחות שלו בשירי נשמה, ומעדיף אותם על פני החפלה. דבר שמוביל לחשוב, האם שבת מביע מחאה כלשהי על חלק מהרמה הרדודה של המוסיקה המזרחית כיום? נחזור לזה בהמשך.

האלבום נפתח ברצועה הראשונה עם "האחת מבין כולן", שיר שנשמע כאילו קיבלנו כמותו בעבר, הוא מסתמן כ"אס הבטוח" של האלבום. את אותו המתכון ממשיך שבת גם בשיר הנושא "הלב", שיצא כסינגל, הוא פונה לקהל שאיננו מתעניין במוסיקה המזרחית המובהקת, אל קהל האמצע שאוהב את הניטרליות. כזה הוא שלומי שבת. הוא עושה זאת גם בשירים "לאט לאט" ,"כמעט את", ו"את תהיי שלי" שנשמעים כהעתק של המתכון המנצח שקיבלנו ממנו בכמויות ותמיד זוכה לחיבוק מהקהל.

הרמה באלבום עולה בשירים: "רפסודה" – שיר ללחן יווני בו ניתן לשמוע את יהודה פוליקר מלווה את שבת ויוצר תוספת מבורכת שמוסיפה הרבה טעם וגיוון. "את כל מה שיש" – מילים ולחן (זיו רובינשטיין ושלומי שבת) יוצאים מן הכלל ושונים מהלחנים הים תיכוניים ה'סטנדרטיים' שנעים על סולם אחד עם אקורדים צפויים, ההבדל מורגש בעיקר בכך שבפזמון ניתן להבחין בהתאמה טובה של האקורדים למילים, מז'וריים- למילים השמחות, מינוריים- לעצובות, אמנם השילוב לא חייב להיות כך, אבל בשיר הזה התיאום הזה גורם למאזין לקבל את העוצמה שנותן שבת לאהובתו. הוא עושה זאת גם ב-"סאגאפו", שאי אפשר להתעלם מהנגיעות הארמניות ב-C-PART.

האלבום מגיע לרתיחה שלו בשירים "קרוסלה ישנה" ו-"רומי". ב"קרוסלה ישנה" המאזין מקבל הרגשה של שיר פופ אירופאי לחלוטין ואפילו מתחיל להיזכר ולהשוות בין להיטים ישנים שהושמעו בימים העליזים של ערוץ MTV, חדי האוזן יבחינו בוויברציה מכוונת במשפט "סימנים כתומים בצד הדרך" שגורמים למאזין לשמוע את השיר שוב כדי לנסות להבין למה הכוונה ולמה דווקא יש ויברציה במילה "כתומים", אותה השאלה חוזרת גם ב-"רומי", שיר שבכל שמיעה זורק אותך למקום אחר. שני השירים האלה הם מכות המחץ באלבום בהם ניתן להרגיש ששבת מביא משהו אישי מעומק "הלב" ואפילו המאזין מקבל את ההרגשה ששבת רוצה לשתף אותו במשהו. וזה יפה.

השירים המאכזבים באלבום הם "מתקרב" ו"כמעט את". בדיוק במקרים כאלה ניתן להבחין ששלומי שבת ניסה ממש בכוח להכניס את עצמו למקומות לא לו, במקום להביא את עצמו כמו שהוא עשה בשאר השירים באלבום. ב"מתקרב" שבת מנסה להיות כמו אייל גולן, סטייל "לבדי"', מעין 'שיר עצוב', זה ניסיון לא מוצלח ליצור שיר שנשמע כביכול בטעם של פעם עם שילוב של סלסה לקראת סופו, ומתפספס. אותו דבר קורה בשיר "כמעט את" שנשמע כאילו מילותיו נגזרו מהשיר "היא לא את" של אייל גולן. ויחי ההבדל המורגש.

אי אפשר להתווכח על כך שבאלבום החדש שבת שר ומתכוון לכל מילה, קל להאמין לו, בחלק מהקטעים בשירים אפילו ניתן לדמיין אותו בסיטואציה מציאותית בה הוא שר ומתכוון לכל מילה ממש כמו שחקן בסרט. קטע מרגש מגיע בצרידות בכי מצמררת מכוונת אי שם בסוף האלבום, בשיר "רומי". שבת לא מגזים במניירות. שירה נכונה ומדויקת בדיוק במינון שצריך, והיכן שצריך. לא נשמעות עליות שדומות לצרחות, ולא שירה נמוכה של ריאות רועדות, הוא עושה זאת במינון הנכון, למרות שביכולותו לתת יותר בהתחשב במקום, ובזמן הנכון. קחו למשל את השיר "אין לי שקט", הוא משחק על מקאם כורד שלא בהתאמה עם הכינורות המלווים במקום באיאת בבתים של השיר, כך גם מרגישים בחוסרו של מקאם חוסיני עד הסוף עם תוספת רבע קטנה לקראת ה- C-PART של השיר "כמעט את".

שלומי שבת דורון עדות 2015
שלומי שבת מודל 2015 (צילום: דורון עדות)

באלבום יש דגש על שירים שקטים, הלחנים מעולים בצורה לא סטנדרטית, מילים שבסופו של דבר אתה מצפה להן אבל ניתן להבחין בעידון והכוונה לרף גבוה גם בכתיבתן. בחירת החומרים באלבום טובה מאוד ברובו. העיבודים תואמים למסר שהשירים אכן רצו להעביר, להוציא בשיר "אין לי שקט" שם מורגשת צרימה מסוימת של כינור שנשמע מסומפל ולא אמיתי. באלבום הזה של שבת להבדיל משאר הזמרים בג'אנר כמו פאר טסי, דודו אהרון ודומיהם, כאן לא מרגישים את אפקט ה- Auto tune בשירה. נשמע כאילו הוא לא קיים. רק על זה מגיע שאפו למעבדים שהתעקשו על הקלטת שירה טובה ולא התפשרו על שימוש בתיקונים של תוכנת ההקלטה.

מה שבולט בחסרונו באלבום הוא שיר "חפלה" קצבי, מהיר, עם מילים פשוטות וקליטות. מצד אחד, מוזר שדווקא שבת ששומר על איכותיות לאורך האלבום והיה יכול להחליק אחד כזה כמו שעשה בעבר עם "בחוף של טרפטוני" וליצור יש מאיין. אבל היי, (ויסלחו לי חובבי החפלות), זה לא מרגיש חסר, זה מרגיש שמישהו לקח את עצמו ואמר אולי הגיע הזמן להעלות את הרמה של מה שהולך בחלק נרחב בז'אנר, ומי שרוצה 'שירי כפיים' שילך לשמוע את האלבום הקודם, "אחד למסיבה".

לתמציתו של עניין, מדובר באלבום שמרני, אך מעולה. וזה בעצם ה"ללכת על בטוח", שכל כך רגילים לקבל משבת. חלק אולי יאמרו שמדובר בבחירת סגנון מונוטוני ומשעמם, אבל אני אומר, אם השירים איכותיים, את מי זה מעניין? רק שימשיך לעשות כאלה. שבת יודע לעשות את העבודה ומנסה לגעת באוכלוסייה הגבוהה של הקהל. ניתן להבין מדוע מקומו נמצא בצמרת הזמרים המוערכים בישראל. השם שניתן לאלבום, "הלב", הוא השם שמתאים לו מעל לכל ספק.

--
שלומי שבת, "הלב", ארומה מיוזיק 2015

ותקבלו עדכוני מוזיקה ישירות לפייסבוק שלכם