יום ב'


28 במאי

חדש במדור זה

האזינו למשהו: מוזיקה בלי הפסקה

לוח אירועים

חדש בקהילת המוזיקה

סיפור חייו המופלא של הכנר פליקס מזרחי

בגיל 13 המשיך את דרכו של אביו על הכינור וניגן בשכר של 20 גרוש מצריים, הוא ניגן לצד פריד אל אטרש והשתתף בסרטו, הופיע מול פארוק מלך מצרים, עלה לישראל ב-1950 ועבד לצד גדולי הזמרים. הפרק ראשון מתוך ספרה של ענבל פלרסון ז"ל שמוקדש למוזיקאי פליקס מזרחי, כנרה המיתולגי של תזמורת קול ישראל מ-1960 ועד היום

סיפור חיים שופע ומדהים. פליקס מזרחי סיפור חיים שופע ומדהים. פליקס מזרחי צילום: יח"צ
ענבל פלרסון חמישי, 15 ינואר 2015 19:24

את פליקס מזרחי פגשתי לראשונה בתחילת 1993, במשרדי תזמורת קול ישראל בערבית, בקריה בתל אביב. פליקס היה אז כנר בתזמורת שהציבור הישראלי הכיר כ"תזמורתו של זוזו מוסא", בעיקר הודות לתוכניות הטלוויזיה של לילית נגר. בפגישתנו הראשונה פליקס הציג את עצמו כנגן בתזמורת קול ישראל בערבית מזה 33 שנים – משנת 1960.באחת מפגישותינו הוא מזמין אותי לשמוע חזרה של תזמורת קול ישראל בערבית. אני פוגשת חבורה של נגנים, כולם בשנות החמישים המאוחרות לחייהם. הנגנים מדברים ביניהם בערבית; כל אחד מהם מדבר בהגייה המיוחדת לארץ שהגיע ממנה – עיראק, מצרים, מרוקו. החזרה נערכת באחד מחדרי קול ישראל בתל אביב; אך בחדר הזה שבמרתף אני מאבדת את התחושה הברורה היכן אני נמצאת – בתל אביב הישראלית, בבגדד, או בקהיר. מתעוררת בי מוטיבציה לנסות ולהבין את הנסיבות שבגללן הנגנים האלה, לאחר יותר מ-30 שנה בישראל, ממשיכים לחיות שפה ומוזיקה שהביאו מארצות מוצאם. נסיבות אלה והקשרן הם שמנחים את המחקר הזה ומחזירים אותי לשנות ה-50.

book 254 big

במשך ארבע שנים הוספתי להיפגש עם פליקס ולשמוע ממנו את סיפורו ואת סיפורי שותפיו לדרך.

בפגישותינו אנו חוזרים למצרים, שם נולד פליקס למשפחה של מוזיקאים. אביו של פליקס, איברהים פרג', נולד בעיראק ועבר לחיות במצרים, שם הופיע ככנר משנת 1925, וכמו כן עמד בראש תזמורת מוכרת וחשובה וליווה את הזמרים החשובים והמוכרים ביותר של התקופה. על אף המעבר למגורי "קבע" במצרים, הוא המשיך להופיע גם בארצות אחרות ברחבי המזרח התיכון. אחד המקומות שהִרבה להופיע בהם היה פלסטין. הוא הופיע עם תזמורתו בליווי אחותו סלחה, שנולדה בלבנון (מזרחי, 14.8.95) והייתה זמרת מפורסמת בזכות עצמה, והמשיך להופיע ברחבי המזרח התיכון גם לאחר שהקים משפחה; שני בניו הצעירים למשל נולדו בטוניס, מקום מגוריה של המשפחה במשך שנים מספר בעת שהאב הופיע שם. מרשימת המקומות השונים שבהם שהתה המשפחה עולָה תמונה של ניידות רבה, שאפיינה לא רק את משפחת פרג', אלא משפחות רבות של סוחרים ואמנים במזרח התיכון, כנורמה מקובלת של "חציית גבולות" בתוך אזור גדול אחד.

ב-1934 חזרה המשפחה למצרים והתגוררה באלכסנדריה. פרג' איברהים, בנו הבכור של איברהים פרג' ואחיו הבכור של פליקס, היה אף הוא כנר מפורסם. בשנים שבהן חיה המשפחה באלכסנדריה הופיע שם האח עם הזמרת המפורסמת פתחיה אחמד. זמן-מה לאחר שהמשפחה עברה לגור בקהיר נהרג פרג' איברהים בהתמוטטות בניין. בעקבות מותו של האח הבכור שלח האב את פליקס, שהיה אז בן 12, ללמוד נגינה בכינור בקונסרבטוריון איברהים שאפיק שבקהיר. פליקס מספר כי הנגינה בכינור נראתה לו הדבר הברור והטבעי ביותר. עם זאת, במקביל ללימודי הנגינה ובעקבות לחצים מצד אמו, ניסה ללמוד גם רוקחות. אך מהמוזיקה, הוא אומר, אי-אפשר לברוח.


(פליקס מזרחי והתזמורת "ראסלה מן תחת אלמא") 

בהמשך שיחותינו פליקס מציג הסבר נוסף לבחירה במוזיקה על פני הרוקחות. הרוקחות, לדבריו, חייבה לימודים ממושכים, בעוד שהנגינה פתחה אפשרויות פרנסה מידיות יותר; "לא היינו משפחה עשירה והייתי צריך לעבוד", הוא מספר (שם). כך, לאחר ארבע שנים של לימודי נגינה בקונסרבטוריון, התחיל פליקס לעבוד ככנר. הוא הצטרף אל הזמר פילפל אל-מסרי, שהיה בן גילו, והשניים החלו להופיע בקהיר בחפלות של הקהילה היהודית – חגיגות בר-מצווה וחתונות. עבור כל הופעה בחפלה כזו היה מקבל כל אחד מהשניים עשרה גרושים מצריים, סכום נאה מאוד לנערים בגילם. הקהילה היהודית, שהייתה באותן שנים קהילה גדולה ועשירה, היוותה את המסגרת הַזמינה ביותר עבור שני הנערים. אבל כבר בשנה שלאחר מכן, בהיותו בן 17, ניצל פליקס את ההזדמנות הראשונה שנפלה לידיו להרחיב את קהל שומעיו ואת כוח התפרנסותו, ועזב את פילפל לטובת הזמר אליאס מועדב, שהיה כבר ידוע ומקובל. המעבר להופעות בחברתו של מועדב פתח בפני פליקס פֶּתח להופעה בסרטו של הזמר הגדול והמפורסם פריד אל אטרש. בהרכב החדש הופיע פליקס בפני קהל מוסלמי בקהיר ובאלכסנדריה, קהל עשיר של פאשות שחיו בווילות ובארמונות, ובכללם המלך פארוק. הסגנון המוזיקלי שניגנו בו היה מה שכונה באותם ימים "פרנקו ערב". במסגרת זו התוודע פליקס אל הכנר אלברט שטרית ואל המתופף יוסף לוי שכונה "אבו ימן", שניהם יהודים (מזרחי, 29.9.96). להיכרות זו הייתה משמעות רבה בהמשך דרכו.

במקביל להרכב זה, שבמסגרתו המשיך להופיע בחפלות בבתי העשירים, הופיע פליקס גם במועדון הלילה "שחרזד". הוא הופיע לצדם של הזמרים עבד אל מוטאלב וכארם מחמוד, ששרו פזמונים קלילים יותר מאלה ששרו הזמרים הקלסיים והנחשבים ביותר במצרים – עבד אל ווהאב ואום כולת'ום. עם זאת, ולמרות האופי הקליל יותר, הפזמונים נפתחו בנגינת מאוואל ובליאלי, שהיוו את המסגרת המוזיקלית המחייבת. תקופה זו נמשכה שלוש שנים (מזרחי, 14.8.95).


(לצד איציק קלה בלהיט "אני העבד") 

ב-1950, בהיותו בן 22, היגר פליקס למדינת ישראל בעקבות אלברט שטרית ויוסף לוי, שפרשו מקבוצת הנגנים שעבד עמה והיגרו לישראל לפניו. הגירה זו הוכתבה על ידי יותר מגורם אחד. בעקבות המלחמה ב-1948 השתנתה האווירה והשתנה היחס אל יהודי מצרים. מוזיקאים וזמרים שהגיעו ללב לבה של ההגמוניה המוזיקלית המצרית, כמו לילה מורד, לא נפגעו באופן קריטי משינוי האווירה והיחס כלפי היהודים. אבל אותה לילה מורד עצמה, דווקא כזמרת בעלת מעמד גבוה במיוחד, נאלצה למשל להצטדק ולהוכיח כי לא תרמה כסף למדינה הציונית, בשל חרושת שמועות שהטילה צל על הקריירה שלה. ואולם הקריירה שלה נמשכה ללא הפרעה גם לאחר הקמת מדינת ישראל ואחרי מלחמת 48, ולמעשה עד מותה. על מוזיקאים מהשורה השנייה, כמו פליקס מזרחי, אלברט שטרית ויוסף לוי, שעבדו יחד באותן שנים, לא הופעלו לחצים ישירים, ולמעשה הם לא סבלו מכל הטרדה על רקע מוצאם האתני-דתי. עם זאת, למרות שאיש לא מנע מהם עבודה על רקע מוצאם, הרי שהאווירה שנוצרה ערערה את ביטחונם בְּעתיד פרנסתם.

שני אחיו של פליקס מזרחי הגיעו לישראל לפניו. אחיו יוסף שירת בצבא הבריטי, בתחילה באיטליה ואחר כך בפלסטין, שם התחתן ונשאר. אחיו משה הגיע לישראל ב-1949 ועבד בעבודות דחק בסולל בונה. עם הגירתם של אלברט שטרית ויוסף לוי, חבריו לקריירה המוזיקלית, איבד פליקס גם את שותפיו הקבועים לנגינה. דבר זה השפיע על החלטתו להגר לישראל; מאז שהיגרו לישראל לא שמע מאחיו או מחבריו דבר. המוטיבציה המרכזית לעלייתו, בלשונו של פליקס, הייתה, "אני באתי בשביל אלברט שטרית. בשביל לראות אותו" (מזרחי, 7.9.98).

פליקס הגיע ל"שער עלייה", וכבר בלילה הראשון להגיעו הוא יצא להופיע בחיפה, בהזמנת אלברט שטרית. ההופעה שבה הוזמן לנגן הייתה הופעתו של הזמר משה אליהו, שהגיע באותה תקופה מסוריה. בהופעה זו קיבל שכר של לירה ישראלית. ברגע הראשון נדמה היה לו כי זהו שכר מכובד, אך עד מהרה למד כי מהלירה שהרוויח היה עליו לשלם שמונים אגורות עבור הנסיעה במונית שהחזירה אותו ל"שער עלייה". לסיפור זה ישנה גרסה נוספת, אף היא מפיו של פליקס עצמו. בגרסה זו הוא מספר כי הגיע לארץ ביחד עם הזמר מוסא חללה. הדבר נודע למכריהם והשמועה עברה מפה לאוזן, דרך חברים ששמעו על כך ובאו לראותם ב"שער עלייה". ימים אחדים לאחר מכן, משנודע הדבר לידידו אלברט, הוא הזמין אותו להצטרף ולנגן כמלווה בחפלה שערך הזמר משה אליהו.


 

ב"שער עלייה" שהה פליקס שבוע אחד בלבד. משם עבר להתגורר עם שטרית בכפר סלאמה (שכונת התקווה בתל אביב). השניים גרו בדירתו של שטרית והחלו לנגן בקפה אריאנה ביפו, שם ניגנו מדי ערב עם הזמר מוסא חללה ועם אחיו של פליקס, הזמר משה מזרחי, שהגיע בעקבותיו לארץ. חמישה נגנים היו בלהקה: אברהם מלכי, שניגן על עוד; פליקס מזרחי ואלברט שטרית, כנרים; אלברט כהן, שניגן על תוף; ואלברט אליאס, שצורף לחבורה מיד עם הגיעו מעיראק וניגן על נאי.

פליקס לא ראה את המעבר לישראל כפעולה לאומית. על אף שיש לו היכרות מסוימת עם התנועה הציונית, פליקס אינו מגדיר את בחירתו כמהלך ציוני או לאומי. מתוך תפיסה זו נגזרה גם התייחסותו לשירות הצבאי. צעירים בגילו של פליקס גויסו כמעט מיד עם הגיעם לארץ; השירות בצבא היה חובה. שירות המהגרים שהגיעו זה מקרוב נתפס גם כַּדרך העיקרית שתסייע להם להשתלב ב"כור ההיתוך", ללמוד את השפה ואת המנהגים המקומיים. הגיוס לצבא והשירות בו היו כלים מובהקים ביותר של הפעלת הפרקטיקה הלאומית הציונית. קבוצת הנגנים לא תפסה את המעבר לישראל כמהלך שעיקר מהותו לאומית, אלא כהמשך של נורמת המוביליוּת המשרתת צרכים כלכליים בעיקרם ואשר במסגרתה פעלו בארצות מוצאם. הגיוס לשורות הצבא כמסלול כניסה ללאומיות הישראלית-יהודית לא היה רלוונטי למימוש תוכניותיהם. מכיוון שלא הגיע לארץ מתוך הזדהות עם האידיאולוגיה הציונית או מתוך מגמה להשתלב בממסד התרבותי, פליקס לא ראה מהו היתרון שתספק לו ההתגייסות לצבא. למעשה, השירות הצבאי היווה מטרד והפרעה למהלך התקין של עבודתו המוזיקלית והתערותו הכלכלית. פליקס עשה הכול כדי לא להתגייס, אך המשטרה הצבאית לא ויתרה. שוב ושוב הגיעה המשטרה הצבאית להופעותיהם וחיכתה לסיום ההופעה כדי לתפוס את הנגנים שהתחמקו מהגיוס; ואילו הנגנים מצדם הצליחו להתחמק במשך חודשים ארוכים. פליקס הצליח להתחמק במשך כשנתיים, אך לבסוף גויס ב-1952. זאת הייתה גם התקופה שבה החל להופיע בקביעות עם הקבוצה בקפה נוח, והשירות הצבאי לא עצר את ההופעות (מזרחי, 14.8.95). פליקס הצליח להגיע להופעות על ידי כך שמכר שמירות: "מי שהיה רוצה כסף היה קם, ואני הייתי הולך להופיע" (מזרחי, 29.9.96).

71761את ההגירה של מרבית המוזיקאים שסיפוריהם מובאים במחקר זה ניתן להבחין מההגירה הכללית של אותן שנים בכך שהמוזיקאים הגיעו למדינת ישראל כאמנים, כבעלי מקצוע שמקצועם מסמן את גבולות תרבותם. שלא כמו בעלי מקצוע כמו נגרים, עורכי דין או בנקאים, המגיעים עם מטען תרבותי מארץ מוצאם ובעיקר עם שפת המוצא ואינם צריכים לשנות את שפת המקצוע כדי להשתלב במדינה חדשה עם תרבות שונה, מרכיב הזהות התרבותית הוא חלק בלתי נפרד מאומנותו של מוזיקאי. על המוזיקאי להחליף גם את "שפת הדיבור" וגם את השפה המקצועית, כלומר את השפה המוזיקלית. המוזיקאים, אם כך, מהווים סוכנים של תרבותם המקורית באופן מפורש יותר. המוזיקאים המהגרים מארצות המזרח, שסיפוריהם מובאים במחקר זה, בחרו שלא להחליף את שפתם המוזיקלית,[1] אלא לשמר אותה בסיטואציה הישראלית החדשה.

בתחילת דרכו בישראל ניגן פליקס בקפה אריאנה, בגן תמר ובקפה נוח. בקפה נוח המשיך לנגן עם הלהקה הקבועה של הקפה – שהיא עיקר עניינו של מחקר זה – עד סגירתו בשלהי שנות ה-80. כבר עם הגיעו לארץ הוצע לפליקס לנגן בתזמורת רשות השידור. בראש התזמורת עמד עזרא אהרון, אשר הקים אותה עם הגעתו מעיראק לישראל ב-1945. תגובתו הראשונה של פליקס הייתה סירוב. ההסבר שהוא נותן לכך הוא כי לא חשב שבאמת יהפוך את העיסוק המוזיקלי לעיסוקו העיקרי. שיקול נוסף היה העובדה כי באותם ימים התזמורת לא שילמה לנגנים משכורת. לחמשת הנגנים שהיו בה שילמו על כל הקלטה בנפרד, שיטה שפליקס מכנה "אלתור". מאוחר יותר, כאשר הבין שמבחינה כלכלית להפוך את המוזיקה למקור הפרנסה העיקרי ולהצטרף לתזמורת הם המהלכים הריאליים ביותר ואף המשתלמים ביותר עבורו, ביקש לחזור בו ולהיענות לבקשה בחיוב. ואולם עזרא אהרון לא רצה לקבלו (לטענת פליקס, מתוך עלבון בשל סירובו הראשוני): "רדפתי אחריו ארבע שנים, אבל הוא לא רצה. עד שיצא לפנסיה ובא יצחק אביעזר והכניס אותי לרדיו" (מזרחי, 29.9.96).

ב-1957 הגיע זוזו מוסא ממצרים, והקים את התזמורת במתכונתה המוכרת לקהל הישראלי הרחב מהופעותיה המאוחרות יותר בטלוויזיה. זהו השלב שבו הצטרף פליקס לתזמורת. עם בואו של זוזו מוסא הפכה התזמורת, לדעתו של פליקס, לרצינית, ונדמה שאת מידת רצינותה הוא מודד בין היתר גם על פי המעמד הכלכלי – בשלב זה הפכו נגני התזמורת לעובדים קבועים של הרדיו וקיבלו את משכורתם החודשית על פי תקן העיתונאים. בנוסף, העבודה בתזמורת הייתה מסודרת ושיטתית: בכל שבוע היו ארבע חזרות ושתי הקלטות.

הרפרטואר בתזמורת היה שונה מזה שהיה מקובל בקפה נוח ובמועדונים האחרים (מזרחי, 5.7.94). אמנם אף בתזמורת ניגנו מוזיקה ערבית קלסית ופופולרית שלא הייתה שונה במהותה ובאופייה מזו שנוגנה במועדונים, אך ניגנו בה גם מוזיקה מקורית שנכתבה בארץ על ידי יוצרים שאף הם הגיעו באותן שנים מארצות האיסלם, למשל יצחק אביעזר עצמו. המועדונים, שביקשו לענות על ציפיות הקהל כדי למשוך אותו אליהם, היו בעלי אופי פופולרי יותר – הדגש הושם על שירים מוכרים ואהודים, והקהל היה גורם מרכזי בעיצוב הרפרטואר. לרדיו, לעומת זאת, הייתה פונקציה שונה, והוא נתפס על ידי המוזיקאים והקהל כמקור למוזיקה ולפזמונים חדשים. את המוזיקה החדשה שנוצרה בארצות הערביות למדו המוזיקאים והקהל דרך האזנה לרדיו מצרים, ותזמורת קול ישראל בערבית קיבלה על עצמה את תפקיד החידוש המוזיקלי. אם כך, הפונקציה של הרדיו לא הייתה לענות על ציפיות הקהל, אלא להעשיר ולהרחיב את הרפרטואר שעל פיו נבנו ציפיות אלה. ההבדל בפונקציות של הרדיו לעומת אלה של המועדון נובע מן המבנה המטריאלי השונה של המוסדות הללו – לעומת המועדונים, שמידת הפופולריות שלהם קבעה את כמות הקהל ומכאן גם את יכולת הפרנסה של הבעלים, הנגנים והזמרים, הרי שהמשך קיומה של התזמורת הערבית של קול ישראל לא היה תלוי בהכנסות שנבעו ישירות מכספי הקהל. הרדיו היה משוחרר מהצורך להתאים את המוזיקה המשודרת לטעם הקהל, ואפילו יכול היה להשתתף בייצורו של טעם זה.

אין ספק שלדבקות במוזיקה הזו היה ממד כלכלי. העבודה בתזמורת הייתה עבודה קבועה ומסודרת במוסד ממשלתי, והיא סיפקה ביטחון כלכלי ופנסיה מובטחת, והצדיקה את המשך העיסוק במוזיקה הערבית לצורכי פרנסה. עם זאת, ברור שעצם העבודה בתזמורת הערבית של רשות השידור לא נבעה מצורך כלכלי בלבד, אלא גם שימרה את תודעתו הכלכלית-מעמדית של פליקס מזרחי, ואת משמעויותיה מבחינה חברתית ותרבותית. במקרה של פליקס, הכלים לשימור מקום העבודה היו הדבקות בשימור ובפיתוח של המיומנות המוזיקלית באמצעות אימון מתמיד ומעקב בלתי פוסק אחר החידושים וההתפתחויות בעולם המוזיקה הערבית. לשם כך היה עליו להאזין בעקביות לתחנות הרדיו הערביות (בעיקר לקול קהיר). הדבקות בעולם תרבותי זה, שבמרכזו השפה הערבית, הייתה כלי בעל חשיבות בשמירה על המיומנות הנדרשת, כך שנוצר מעגל שמרכיביו הזינו זה את זה: שימור תודעה המבוססת בין השאר על השייכות לתרבות הערבית הזין את הבחירה לדבוק בה ולהופכה למקור פרנסה גם בישראל על ידי נגינה במועדונים ועבודה בתזמורת הערבית של רשות השידור.

פליקס המשיך כל השנים לנגן הן בקפה נוח והן בתזמורת קול ישראל בערבית, עד צאתו לפנסיה עם התפרקותה של התזמורת ב-1993. את הדברים האלה הוא מספר לי כשסמל רשות השידור המוזהב שקיבל כשי עם פרישתו מוצג על השידה שמאחוריו. במקביל לשני עיסוקים מרכזיים אלה, בשנות ה-70 התחיל פליקס ללוות בנגינתו זמרים מרוקאים שהופיעו באשדוד. בשנים האחרונות הוא גם החל ללוות זמרים מזרחים השרים בעברית, למשל חיים משה וזהבה בן. את השינוי הזה, שפירושו מעבר לנגינה בז'אנר שונה בתכלית – הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת השירה בשפה העברית – הוא מגדיר כשינוי מהותי (מזרחי, 14.8.95, 29.9.96).

קשה אולי לדבר על שורה ברורה של בחירות רציפות ומודעות, אך ניתן לראות כי בכל אחד מהצמתים בחייו ובקריירה שלו עמדו בפני פליקס אפשרויות מספר, ומביניהן העדיף תמיד את המשך העיסוק במוזיקה; ולא במוזיקה ככלל, אלא במוזיקה הערבית בפרט, וכעיקרון. חשוב לראות כי הבחירה במוזיקה כמקור פרנסה היא גם בגדר שכפול ושחזור הבחירות המשפחתיות, או, במילים אחרות, המשכה של מסורת משפחתית. גם בבחירה בסוג המוזיקה – מוזיקה ערבית קלסית ופופולרית – גם בה היה משום שכפול ושימור המסורת המשפחתית, מורשת אביו ואחיו. אבל בה בעת זוהי בחירה שונה במהותה מן הבחירה המשפחתית. אביו ואחיו של פליקס ניגנו מוזיקה ערבית זו במצרים ובארצות ערביות אחרות, ובחרו להשתלב בקאנון המוזיקלי המקומי בניגוד, למשל, למוזיקאים יהודים, הן בעיראק והן במצרים, שבחרו לתחום את העיסוק המוזיקלי למסגרת הקהילתית היהודית ולנגן ולשיר מוזיקה ליטורגית בלבד. פליקס בחר אמנם באותה מוזיקה כמו זו שניגנו אביו ואחיו, אך בהקשר הפוליטי-היסטורי הישראלי הייתה זו בחירה שונה בתכלית, שכן פירושה היה דחייה של הקאנון ויצירה של מוסדות אלטרנטיביים. פליקס הלך בעקבות המסורת המשפחתית, הן מתוך שיקולים כלכליים והן מתוך נטייה לשימור העולם התרבותי. עם זאת, צורת המימוש המסוימת הזו של הפרקטיקה הכללית המשפחתית נבעה מתוך הנסיבות הפוליטיות ההיסטוריות הקונקרטיות, ולכן אופייה שונה: במקום השתלבות בקאנון, זוהי פרקטיקה של ייצור אל מול הקאנון.

בעתיד הקרוב אמור לצאת אלבום חדש של שרית חדד בערבית בהפקתו של פליקס מזרחי. 

*הפרק הראשון מתוך הספר: "שמחה גדולה הלילה: מוסיקה יהודית-ערבית וזהות מזרחית", רסלינג, 2006.

>> פורסם במקור באתר "קפה גיברלטר" 

ותקבלו עדכוני מוזיקה ישירות לפייסבוק שלכם

הגיבו לכתבה

תגובות
(11 תגובות)
תגובות

  • תגובה- חביב

    שחכתם לכתוב שהוא ניגן בהרבה הופעות של זמרים מזרחיים

    חביב רביעי, 21 ינואר 2015 19:41
    דיווח
  • תגובה- אומן בלב ובנשמה

    בריאות טובה וצלולה עד 120 אמן. כן ירבו אמנים כמו פליקס היקר!!

    אומן בלב ובנשמה שני, 19 ינואר 2015 12:55
    דיווח
  • תגובה- לשלמה

    פליקס מזרחי ניגן גם לאייל גולן, מרגלית צנעני, זוהר ארגוב, יואב יצחק, שרית חדד, עמיר בניון, איציק קלה, חיים משה, מירי מסיקה, זהבה בן, אתניקס ועוד רבים וטובים. לא שמעת עליו? קורה :-)

    לשלמה ראשון, 18 ינואר 2015 23:35
    דיווח
  • תגובה- אלי

    היום הוא עובד אצל רון שובל ואיציק קלה

    אלי ראשון, 18 ינואר 2015 10:46
    דיווח
  • תגובה- שלמה

    פעם ראשונה שאני שומע עליו. כנראה שלא ניגן לאייל גולן ולמוכרים במוסיקה רק לחטייארים אבל יפה ורק בריאות

    שלמה שבת, 17 ינואר 2015 15:31
    דיווח
  • תגובה- סיון

    בריאות טובה עד 120

    סיון שישי, 16 ינואר 2015 22:18
    דיווח
  • תגובה- מוסיקאי

    הכול נכון עליו הוא לא ניגן עם פאריד זאת אגדה אורבנית

    מוסיקאי שישי, 16 ינואר 2015 09:48
    דיווח
  • תגובה- איציק

    נגן של פעם בדור

    איציק חמישי, 15 ינואר 2015 21:31
    דיווח
  • תגובה- כדאי להוסיף

    הוא גם ניגן לזוהר ארגוב שרית חדד אייל גולן ועוד רבים וטובים

    כדאי להוסיף חמישי, 15 ינואר 2015 20:36
    דיווח
  • תגובה- כדאי להוסיף

    הוא גם ניגן לזוהר ארגוב שרית חדד אייל גולן ועוד רבים וטובים

    כדאי להוסיף חמישי, 15 ינואר 2015 20:36
    דיווח
  • תגובה- שי

    סיפור נדיר של אדם ומוסיקאי גדול

    שי חמישי, 15 ינואר 2015 20:03
    דיווח